תוספות על זבחים י״ב א:י״ג

מהדורה: מהדורת וילנא

תוספות על זבחים י״ב ע״א:י׳ » « תוספות על זבחים י״ב ע״א:ט״ו

1 אור לישרים על תלמוד ירושלמי ראש השנה פתח ↗

רבי בון בר חייה אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי בעא קומי – שאל לפני רבי זעורה רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי: כתיב: – כתוב בעניין מעשר בהמה: "לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ, וְאִם הָמֵר יְמִירֶנּוּ וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹדֶשׁ" ויקרא כז,לג – כשיפריש מעשר מהבהמות ההפרשה נעשית על ידי העברת הבהמות אחת אחת ומנייתן, וכל בהמה עשירית מופרשת כמעשר, הוא אסור להבחין בין בהמה טובה תמימה, שראויה להקרבה לבהמה רעה בעלת מום, שאינה ראויה להקרבה ולחפש אחר בהמה טובה או רעה כדי שתופרש כמעשר, שכל בהמה שתיקבע למעשר תהיה קדושה הן טובה והן רעה "יבקר" - לשון חיפוש. ואף אם יראה שנקבעה בהמה רעה למעשר, הוא אסור להחליף אותה בבהמה טובה -"ולא ימירנו". ואם בכל זאת ימיר את הבהמה שנקבעה למעשר בבהמה אחרת, שתי הבהמות יהיו קדושות מעשר בהמה תם מקריבים אימוריו על המזבח ובשרו נאכל לבעלים בירושלים, ובעל מום נאכל לבעלים בכל מקום. תמורת מעשר בהמה אינה קריבה אלא תרעה עד שייפול בה מום ותיאכל במומה לבעלים משנה תמורה ג,ה. - עבר וביקר – אם עבר על האיסור לבקר, וביקר, שחיפש אחר בהמה טובה תמימה כדי שתופרש כמעשר, מהו שיעבור? – האם עובר עליה ב'בל תאחר' כשאיחר מלהקריב אותה? כשלא ביקר, אם נקבעה בהמה טובה למעשר - עובר עליה ב'בל תאחר' כשאיחר מלהקריב אותה, שדינה ככל הקורבנות, ואם נקבעה בהמה רעה למעשר - אינו עובר עליה ב'בל תאחר', לפי שאינה קריבה. אבל כשביקר אחר בהמה טובה כדי שתופרש כמעשר, יש להסתפק האם עובר עליה ב'בל תאחר' או לא, שאפשר שאינו עובר עליה, כיוון שאפשר לומר שאילו לא ביקר, היתה מופרשת כמעשר בהמה רעה שלא היה עובר עליה ב'בל תאחר' אמר ליה: – אמר לו רבי זעורה לרבי בון בר חייה: כל דבר שבא להתיר אינו עובר – כל מקום שבא הכתוב להתיר, כמבואר להלן, אינו עובר עליו ב'בל תאחר'. ואומרים: מה בא להתיר? – מה בא הכתוב "לא יבקר" להתיר? - כאן התירה התורה להקדיש בעלי מומין – אף על פי שבשאר הקודשים אסרה התורה להקדיש בהמה שיש בה מום לקורבן, אבל במעשר בהמה התירה התורה להקדיש בעלי מומים, שכל בהמה שתיקבע למעשר תהיה קדושה הן טובה תמימה והן רעה בעלת מום, משום שכתוב: "לא יבקר בין טוב לרע". והואיל וגם בהמה רעה שנקבעה למעשר היא קדושה, לכן, כשביקר אחר בהמה טובה כדי שתופרש כמעשר, אינו עובר עליה ב'בל תאחר', כיוון שאפשר לומר שאילו לא ביקר, היתה מופרשת כמעשר בהמה רעה שלא היה עובר עליה ב'בל תאחר'.המונח "בעי" "בעא" רגיל להציע שאלות וקושיות.המונח "מהו" שואל לפעמים מה הדין בקשר למקרה מסוים. המונח בהוראה זו יכול לבוא לפני השאלה, לעיתים תוך ציון נושא השאלה במילים ספורות לפני המונח "הטרמינולוגיה של הירושלמי".בספרא 'בחוקותי' פרשה ח נאמר: מתוך שנאמר: "וכל מבחר נדריכם", יכול יהיה מורגל ומוציא את היפה? - תלמוד לומר: "לא יבקר בין טוב לרע".ובבבלי בכורות לו,ב ו-נג,ב אמרו, שאסור לכוון ולהוציא עשירי בעל מום, משום שכתוב: "לא יבקר".הרי שאסור לבקר ולחפש אחר בהמה טובה או רעה כדי שתופרש כמעשר, ואם ביקר - עבר על ה'לאו' הזה.השאלה בירושלמי כאן "עבר וביקר, מהו שיעבור?" היא לעניין 'בל תאחר', שהוא העניין הנדון בסוגיה כולה. שאלות דומות לעניין 'בל תאחר' נזכרות לעיל: "פסחים בזמנן, מהו שיעבור?", "בין רגל לרגל, מהו שיעבור?", וכן להלן: "עבר ולא הביא, מהו שיעבור?", "עבר ולא מל, מהו שיעבור?".גם ריפ"פ בביאורו לספר המצוות לרס"ג מצוות 'עשה' פו פירש את השאלה כאן לעניין 'בל תאחר', שלא כמפרשי הירושלמי שפירשו את השאלה לעניין ה'לאו' של "לא יבקר". מציעים משנה: תמן תנינן: – שם במקום אחר - משנה נגעים יד,ז שנינו בסדר טהרת המצורע: ביום השמיני – לטבילתו הראשונה של המצורע, כשגילח וטבל שנית ביום השביעי, מביא שלש בהמות – לקורבנות: חטאת ואשם ועולה – כמו שכתוב: "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִים לאשם ולעולה וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה לחטאת" ויקרא יד,י. והדל – שאין ידו משגת להביא שלוש בהמות, היה מביא חטאת העוף ועולת העוף – מלבד כבש לאשם, כמו שכתוב: "וְאִם דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת וְלָקַח כֶּבֶשׂ אֶחָד אָשָׁם... וּשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ וְהָיָה אֶחָד חַטָּאת וְהָאֶחָד עֹלָה" ויקרא יד,כא-כב. - מלשון המשנה "מביא... חטאת ואשם" משמע שהוא מקדיש את החטאת קודם לאשם. ושואלים: ואין חטאת העוף מילה זו יתרה, ואינה ב"שרידי הירושלמי" מחוסרת זמן אצל אשם? – והאם אין חטאת מצורע, שהקדיש אותה קודם לאשמו, נחשבת מחוסרת זמן לגבי האשם? בהקרבה של קורבנות המצורע צריך להקדים את האשם לחטאת, כסדר הכתוב בתורה וראה להלן. לכן יש לומר, שאף בהקדשה של קורבנות המצורע צריך להקדים את האשם לחטאת, שכל שקודם בהקרבה קודם בהקדשה. ואם בהקדשה הקדים את החטאת לאשם, נמצא שהקדיש את החטאת כשאינה ראויה להקרבה, שהרי עדיין לא הגיע זמן הקרבתה, והיא נחשבת מחוסרת זמן לגבי האשם. ואם כן, מדוע שנינו במשנה "מביא... חטאת ואשם"? והרי אסור להקדיש מחוסר זמן! ומשיבים: אמר רבי לעזר בן פדת, אמורא בדור השני: כאן התירה התורה להקדיש מחוסרי זמן – אף על פי שבשאר הקודשים אסרה התורה להקדיש מחוסר זמן לקורבן, אבל במצורע התירה התורה להקדיש מחוסר זמן, שכן במצורע הקדימה התורה הבאת עולה לחטאת ויקרא יד,י, ומשמע שהוא מקדיש את העולה קודם לחטאת, בעוד שבהקרבה צריך להקדים את החטאת לעולה ויקרא יד,יט-כ. ולכן בהקדשה המצורע מותר להקדים את החטאת לאשם.המונח "תמן תנינן" מציע משנה, בדרך כלל ממקום אחר. למונח תפקידים מגוונים. לפעמים המונח מציע משנה, בתוספת דיון בה או בלעדיו, מפני שקיים קשר בינה לבין שאר חלקי הסוגיה "הטרמינולוגיה של הירושלמי".השאלה והתשובה לגבי המשנה בנגעים הובאו כאן כהקדמה לקטע הבא בעניין 'בל תאחר' בקורבנות מצורע, שדומה לקטע הקודם בעניין 'בל תאחר' במעשר בהמה.במשנה זבחים י,ה שנינו: כל החטאות שבתורה קודמות לאשמות שאם הובאו למקדש חטאת ואשם, מקריבים תחילה את החטאת ואחר כך את האשם, חוץ מאשם מצורע שהקרבת אשמו של מצורע קודמת לחטאתו, מפני שהוא בא על ידי הכשר האשם בא להכשיר את המצורע שנתרפא מצרעתו לאכילת קודשים ולביאת מקדש.לפי תירוץ אחד בתוספות בזבחים צ,ב, דברי המשנה שאשם מצורע קודם לחטאת אמורים לעניין קדימת אשם מצורע לחטאתו. ולפי תירוץ שני בתוספות שם, דברי המשנה אמורים לעניין קדימת אשם מצורע לשאר חטאות, אבל קדימתו לחטאת מצורע שלו למדנו מסדר ההקרבה שנאמר בתורה אחרונים בפירוש כוונת תוספות.בתוספתא פסחים ד,א ובבא קמא י,יט שנו: מצורע שהביא חטאתו קודם לאשמו - לא יהא אחד ממרס בדמיה עד שיביא אשמו כדי שלא יקרוש דמה עד שישחוט את האשם ויזה מדמו, אלא תעובר צורתה יניחנה עד למחר ותיפסל בלינה, ואינה נשרפת מיד ותצא לבית השריפה שכיוון שדינו של האשם להקריבו קודם, נמצא שהחטאת עוד לא הגיע זמנה והרי הקורבן מחוסר זמן.ובתוספתא נגעים ח,י שנו: הקדים חטאתו לאשמו - תעובר צורתה ותצא לבית השריפה.בבבלי מנחות ה,א אמרו: ...אמר רב אדא בר אהבה: קסבר ריש לקיש: אין מחוסר זמן לבו ביום אין פסול מחוסר זמן נוגע לקורבן הראוי להיקרב באותו יום. - ...מתיב רב פפא: הקדים חטאתו לאשמו, לא יהיה אחר ממרס בדמה, אלא תעובר צורתה ותצא לבית השריפה. ואי אין מחוסר זמן לבו ביום, יהא אחר ממרס בדמה, ויקריב אשם ויחזור ויקריב חטאת!בבבלי זבחים יב,א אמרו: ...פסח כשר בזמנו לשמו לבן בתירא היכי משכחת לה? - ...אמר רבי אבהו: תהא לאחר חצות במפריש בארבעה עשר בניסן לאחר חצות היום, שהוא זמן שחיטתו וראוי להיקרב לשמו. אביי אמר: אפילו תימא מצפרא, אין מחוסר זמן לבו ביום אף במפריש בארבעה עשר בניסן שחרית, ואף על פי שעדיין אינו ראוי להקרבה, אינו דחוי מתחילתו מלהיקרב, הואיל והוא ראוי להיקרב באותו יום לאחר חצות היום.לפי הבבלי במנחות, יש מחוסר זמן לבו ביום, ואילו לפי הבבלי בזבחים, אין מחוסר זמן לבו ביום. בתוספות בזבחים אמרו, שיש לחלק בין שני המקורות. ובתוספות במנחות אמרו, שיש לחלק, שבבבלי במנחות דיברו בהקרבה, ובבבלי בזבחים דיברו בהפרשה בהקדשה, שבהקרבת אשם מצורע בלבד הוא שאמרו שקודם לחטאת, אבל בהפרשה יכול להקדים החטאת לאשם. יש להביא סיוע לדברי תוספות מהירושלמי כאן."חזון יחזקאל" כותב, שיש לחלק בין פסח למצורע, שבפסח הוא מחוסר זמן מפני שחלק מהיום אינו ראוי להקרבת הפסח, אולם כיוון שבאותו יום עצמו לאחר חצות הוא חייב להקריב את הפסח, אין מחוסר זמן לבו ביום, אבל במצורע אין מגיע זמן הקרבת החטאת עד שיקריב את האשם, ואף שיש בידו להקריב את האשם בו ביום, אך כיוון שיכול להקריבו גם למחר, אין הדבר תלוי באותו יום, ולכן במצורע יש מחוסר זמן לבו ביום. רבי בא בר ממל אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי בעא קומי – שאל לפני רבי אימי רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי: כתיב: – כתוב: "בשמיני יביא" – בטיהור המצורע כתוב: "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִים וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה" ויקרא יד,י. - עבר ולא הביא – אם עבר המצורע על הציווי להביא את קורבנותיו ביום השמיני, ולא הביא, מהו שיעבור? – האם עובר עליהם גם ב'בל תאחר', ככל מי שאיחר מלהביא את קורבנו בזמן שקבעה התורה? אמר ליה: – אמר לו רבי אימי לרבי בא בר ממל: כל דבר שבא להתיר אינו עובר – כל מקום שבא הכתוב להתיר, כמבואר להלן, אינו עובר עליו ב'בל תאחר'. ואומרים: מה בא להתיר? – מה בא הכתוב כאן להתיר? - כהיא כההיא. ב"שרידי הירושלמי": כיי דאמר – כאותה כמו המימרה ההיא שאמר רבי לעזר: כאן התירה התורה להקדיש מחוסרי זמן – כאמור לעיל. וכיוון שבא הכתוב כאן להתיר להקדיש מחוסר זמן, לכן אם עבר ולא הביא ביום השמיני - אינו עובר עליו ב'בל תאחר', שמותר לו להשהות את קורבנותיו, ולא נאמר שיביא ביום השמיני אלא שלא יביא בשבעת הימים שלפניו.המונח "כיי דאמר רבי פלוני" "כהיא דאמר רבי פלוני" מציע מימרות המסייעות בדרכים שונות למה שנאמר לפני המונח, או הפושטות בעיות או מתרצות קושיות שלפני המונח. המונח מציע מימרות אמוראים, הן מימרות שנאמרו לעניין אחר ובהקשר ספרותי וענייני אחר, והן מימרות המצויות במקום אחר באותה סוגיה "הטרמינולוגיה של הירושלמי".הכתוב "בשמיני יביא" שבדברי רבי בא בר ממל הוא ניסוח אחר של הכתוב בנזיר שנטמא: "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יָבִא" במדבר ו,י, ואילו במצורע כתוב: "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח" ולא "יביא". אף על פי כן, רבי בא בר ממל דיבר במצורע ולא בנזיר שנטמא, כיוון שבמצורע התירה התורה להקדיש מחוסרי זמן, כאמור לעיל. נזיר שנטמא למת בתוך ימי נזירותו, מונה שבעה ימים כדין כל טמא מת, וביום השמיני לאחר שטהר מטומאתו חייב להביא קורבנות, כמו שנאמר: "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יָבִא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה לחטאת ולעולה" במדבר ו,י, "וְהֵבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְאָשָׁם" שם ו,יב. אמר רבי יוסי בירבי בון הראשון, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי "תרביץ" פא, עמוד 274: כל שבעה אין אומרים לו: הָבֵא – בשבעת הימים שלפני היום השמיני אין אומרים לנזיר שנטמא שהוא חייב להביא את קורבנותיו. מיכן ואילך אומרים לו: הָבֵא – מהיום השמיני והלאה אומרים לנזיר שנטמא שהוא חייב להביא את קורבנותיו, שאסור לו להשהות את קורבנותיו, והוא חייב בכל יום ויום להביא אותם. ומקשים על רבי יוסי בירבי בון: מתניתא פליגא – המשנה הברייתא להלן חלוקה על רבי יוסי בירבי בון: כולהם כולם מתכוונין ומביאין קרבנותיהן ברגל – כל החייבים להביא קורבנות, כגון נזיר שנטמא ומצורע, מותרים להשהות את הבאתם עד הרגל, כדי להביאם ברגל, בשעה שהם באים למקדש מקורה של ברייתא זו אינו ידוע. מכאן שמותר לנזיר שנטמא להשהות את קורבנותיו, שלא כרבי יוסי בירבי בון. נראה מהאמור להלן שנשמט כאן: פתר לה במצורע – פירש רבי יוסי בירבי בון אותה את הברייתא במצורע שהברייתא מדברת במצורע ולא בנזיר שנטמא, שנזיר שנטמא אסור לו להשהות את קורבנותיו עד הרגל. - כך מתרצים את מה שהקשו על רבי יוסי בירבי בון. ומקשים על הברייתא: ניחא נזיר – נוח מובן, מקובל שמותר לנזיר שנטמא להשהות את קורבנותיו עד הרגל יבואר להלן; אבל מצורע – אינו מובן שמותר למצורע להשהות את קורבנותיו עד הרגל, - לא מחוסר כיפורים הוא? – וכי מצורע אינו מחוסר כיפורים? והרי מצורע הוא מחוסר כיפורים! שאף על פי שטהר מטומאתו וטבל והעריב שמשו, עדיין לא נגמרה טהרתו כדי לאכול בקודשים עד שיביא את קורבנו כפרתו, וקודם שיביא את קורבנו אסור באכילת קודשים. ולכן, מדוע מותר לו להשהות את קורבנותיו עד הרגל? והא תנינן: – והרי שנינו משנה סוכה ד,א: ההלל – אמירת פרקי ההלל תהילים קיג-קיח, והשמחה – הבאת קורבנות שלמים ואכילה מבשרם בזמן המקדש, שמונה – מצוותם שמונת ימי חג הסוכות, אף ביום טוב האחרון של החג! – ואם ישהה המצורע את קורבנותיו עד חג הסוכות, לא יקיים את מצוות השמחה כל שמונת ימי החג, שהרי לא יוכל לאכול מהשלמים עד שיביא את קורבנותיו, וביום טוב הראשון של החג אין מקריבים את קורבנותיו, שקורבנות שאין קבוע להם זמן אינם דוחים יום טוב. אבל נזיר שנטמא למת וטהר מטומאתו מותר לאכול בקודשים אף קודם שיביא את קורבנותיו, ולכן אף אם ישהה את קורבנותיו, יקיים את מצוות השמחה כל שמונת ימי החג. ומתרצים את מה שהקשו על הברייתא: פתר לה בנזיר – פירש אותה את הברייתא בנזיר שהברייתא מדברת בנזיר שנטמא ולא במצורע, שמצורע אסור לו להשהות את קורבנותיו עד הרגל, כדי שיקיים את מצוות השמחה כל שמונת ימי החג. השימוש במונח "פתר לה" כאן נראה מוזר, מפני שאינו מתייחס לדברים המיוחסים לחכם נקוב שם, כמקובל אצל "פתר לה". ושמא צריך לומר "תפתר" - תתפרש, במקום "פתר לה". רבי זכריה אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי חתניה ד- – חתנו של רבי לוי בעי: – שואל מקשה על מה שתירצו: בראשה במסירה שלפנינו הגיה מגיה: רישא אתון פתרין בנזיר נראה שצריך לומר: במצורע ובסיפא ב"שרידי הירושלמי": וסופה במצורע נראה שצריך לומר: בנזיר! – בתחילה אתם פותרים מפרשים את הברייתא במצורע ובסוף אתם פותרים את הברייתא בנזיר! והרי דבריכם סותרים זה את זה! שהרי בתחילה, כשהשבתם על מה ששאלו מהברייתא על רבי יוסי בירבי בון, אמרתם שהברייתא מדברת במצורע ולא בנזיר שנטמא -"פתר לה במצורע", ואילו בסוף, כשהשבתם על מה ששאלו על הברייתא, אמרתם שהברייתא מדברת בנזיר שנטמא ולא במצורע -"פתר לה / תיפתר בנזיר" מקושייתו של רבי זכריה מוכח שנשמט לעיל "פתר לה במצורע". מכאן מתברר שאין כוונת הביטוי "פתר לה" שבפועל החכם שעליו הקשו תירץ את הקושיה או פירש את המקור כפי שהוצע, אלא שהיה יכול לתרץ או לפרש באופן הנזכר. שכן לפי פירושנו "אתון פתרין במצורע" היינו "פתר לה במצורע" שלעיל, ואילו היתה הכוונה שרבי יוסי בירבי בון פירש את הברייתא במצורע, לא היה אפשר לרבי זכריה לומר "אתון פתרין במצורע", ולא היה אפשר לו להקשות. מפרשי הירושלמי סברו ש"ראשה" / "רישא" ו"סופה" / "סיפא" הם החלק הראשון והחלק האחרון של הברייתא, ולכן התקשו בפירושה של הסוגיה. אמר רבי חנניה בריה דרבי – בנו של רבי הילל אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי: לא כבר איתתבת תמן? – וכי לא כבר הושבה שם? וכי לא כבר שאלו על המשנה בסוכה האומרת: "השמחה שמונה"? והרי כבר שאלו בירושלמי סוכה וחגיגה מהמשנה על דברי אמורא, שאם חל יום טוב ראשון בשבת, אין מקיימים את מצוות השמחה כל שמונת ימי החג אלא שבעה ימים, שהרי בשבת אין מקריבים שלמי שמחה, וכיצד אמרה המשנה "השמחה שמונה", שלעולם מצוות השמחה שמונה ימים? ואמר רבי יוסה מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי: קיימה – העמיד אותה פירש את המשנה בסוכה רבי אבודמא רב דימי, אמורא בבלי בדור השלישי והרביעי נחותה – היורד מהגר לבבל מארץ ישראל, בכהנים בשעיר – כשחל יום טוב ראשון בשבת, מקיימים את מצוות השמחה כל שמונת ימי החג על ידי שעיר החטאת של מוסף חג הסוכות הנאכל לכוהנים, שבשבת אוכלים הכוהנים מבשר החטאת הקרבה באותו יום ויוצאים בה ידי חובת שמחה כמו ששנינו במשנה חגיגה א,ד, שהכוהנים יוצאים ידי חובת שמחה בחטאות. הרי שאין כוונת המשנה שכל אדם מישראל חייב לקיים את מצוות השמחה כל שמונת ימי החג, אלא כוונת המשנה שאפשר לה למצוות השמחה להתקיים כל שמונת ימי החג, אוף הכא – אף כאן, הכהנים צריך לומר: בכהנים בשעיר – גם כאן, כששאלו מהמשנה בסוכה על דברי הברייתא, שאם מצורע מותר לו להשהות את קורבנותיו עד הרגל, אינו מקיים את מצוות השמחה כל שמונת ימי החג, יש לפרש את המשנה באופן דומה, שאחרים אוכלים בשר ויוצאים ידי חובת שמחה, שאין כוונת המשנה שכל אדם מישראל חייב לקיים את מצוות השמחה כל שמונת ימי החג. הרי שאין צורך לפרש את הברייתא שהיא מדברת בנזיר שנטמא ולא במצורע כמו שהשיבו לעיל כששאלו מהמשנה בסוכה על דברי הברייתא, וממילא בטלה קושייתו של רבי זכריה על מה שהשיבו לעיל.המונח "מתניתא פליגא" מציע מקור תנאי - משניות או ברייתות - שחולק על דעה אמוראית המובאת לפני כן. בכמה מקומות קושיית "מתניתא פליגא" מבוססת על דיון במקור התנאי, המוצע אחרי המקור למשל: "מתניתא פליגא... ניחא...".המונח "ניחא" מציע קושיות ששיעורן, שדינו של פרט מסוים או פרטים מסוימים שנזכרו לפני כן מובן, אבל אין דינו של פרט אחר מובן. המונח מציע קושיות המורכבות משני חלקים: החלק הראשון מציין את המקרה המובן, והחלק השני מציין את המקרה הבעייתי. לעיתים התלמוד מסתפק בציון המקרה הבעייתי בלי להציג את תוכן הקושיה ממנו, אולם במקומות רבים תוכן הקושיה מפורט ואף מנומק.המונח "והא תנינן" מציע קושיה ממשנה על האמור לפניו כדי לפרוך דברים אלה.המונח "פתר לה" מתרץ קושיה על אמורא על ידי מתן פרשנות חדשה למקור שממנו הקשו. במקרים רבים מאוד, המונח מתרץ קושיות על סמך אוקימתות, ולכן הוא רגיל לבוא בסגנון כמו "פתר לה במקרה מסוים".המונח "קיימה" מציע תירוצים לקושיות, המבוססים ברגיל על אוקימתות למקורות שמהם הקשו. התירוצים שהמונח מציע מבוססים ברגיל על העמדת המקור הבעייתי במקרה מסוים, ולכן הסגנון הרווח אצל המונח הוא: "קיימה במקרה מסוים".המונח "והכא" "אוף הכא" בא בסוף היסקים המבוססים על השוואות, כדי לציין שדין או קביעה הבא לפני כן חל או אמור לחול גם במקרה אחר. המונח בא בסוף השוואות, שמעצם טיבן ממלאות תפקידים מגוונים בסוגיה, כמו הצעת תירוצים. בהרבה מקומות המונח מציע את הדין האמור לחול במקרה הנידון, אולם יש שהוא מציע אוקימתות "הטרמינולוגיה של הירושלמי".בירושלמי סוכה ד,ה וחגיגה א,ד אמרו: רבי זעורא עולא בר ישמעאל בשם רבי לעזר: שלמי חגיגה ששחטן מערב הרגל אינו יוצא בהן ידי חובתו ברגל מפני שצריך לשחוט אותם בשעה הראויה לחגיגה. - ...התיבון: והתנינן: ההלל והשמחה שמונה. הגע עצמך שחל יום טוב הראשון להיות בשבת. לשוחטן מערב הרגל - אין את יכול, דאמר רבי זעורא עולא בר ישמעאל בשם רבי לעזר: שלמי חגיגה ששחטן מערב הרגל אינו יוצא בהן ידי חובתו ברגל. לשוחטן ברגל - אין את יכול, שכבר למדנו שאין חגיגה דוחה את השבת. אימתי אמרו: ההלל והשמחה שמונה? - אמר רבי יוסה: קיימה רב אבודמי נחותה בכהנים בשעיר.ובבבלי פסחים ע,ב-עא,א אמרו: אמר עולא אמר רבי אלעזר: שלמים ששחטם מערב יום טוב אינו יוצא בהן לא משום שמחה שלמי שמחה ולא משום חגיגה שלמי חגיגה. משום שמחה - דכתיב: "וזבחת שלמים ושמחת" דברים כז - בעינן זביחה בשעת שמחה רש"י: ביום טוב, שהוא זמן שמחה - וליכא. משום חגיגה - הוי דבר שבחובה, וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין. - ...מתיב רבא: ההלל והשמחה רש"י: בשלמים שמונה. ואי אמרת בעינן זביחה בשעת שמחה - הא זמנין דלא משכחת לה אלא שבעה, כגון שחל יום טוב הראשון להיות בשבת! רש"י: ומבערב אין יכול לשחוט, דהא בשעת שמחה בעית - אמר רב הונא בריה דרב יהודה: משמחו בשעירי הרגלים רש"י: שעיר החטאת האמור בראשון, שבכל יום היה שעיר בא משל ציבור, וכל חטאות החיצונות נאכלות, וכל קורבן ציבור הקבוע דוחה שבת. - אמר רבא: שתי תשובות בדבר. חדא: דשעירי הרגלים חי נאכלים, צלי אין נאכלים, ושמחה בחי ליכא רש"י: אם בא לאוכלו בשבת לא יאכלנו כי אם חי, דאין צלייתו ובישולו דוחים שבת, ובשר חי אין כאן שמחה. ועוד: כוהנים אוכלים וישראל שמחים? רש"י: נהי נמי דיש שמחה בבשר חי, הרי חטאות אין נאכלות אלא לכוהנים, והם אוכלים וישראל שמחים? - אלא אמר רב פפא: משמחו בכסות נקייה ויין ישן.גם בבבלי וגם בירושלמי שאלו מהמשנה בסוכה על מאמרו של עולא בשם רבי אלעזר, והתשובה שהשיב רבי אבודמא בירושלמי השיב רב הונא בריה דרב יהודה בבבלי, אלא שבבבלי השיב רבא שתי תשובות בדבר ורב פפא יישב את המשנה בדרך אחרת.בירושלמי לפעמים סוגיות שלמות נרמזות ואף מצוטטות. יש שאמוראים נקובי שם מצטטים סוגיות שלמות למשל, רבי חנניה בריה דרבי הילל בירושלמי כאן "תעודה" י עמוד 32 הערה 5.

2 הר המוריה על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות פתח ↗

אסור לשוחטה וכו'. הטעם דבתמורה י"ב א' איתא שתי לשונות ללישנא קמא פטור וללישנא בתרא חייב לכן פסק דאסור לשחוט אבל אם שחט אינו לוקה. אבל באמת לכאורה צ"ל על כרחך דאף ללישנא בתרא אינו חייב כיון דמחוסר זמן הוא ובאמת צ"ע על האיבעיא דאיך עלה על הדעת שיתחייב בזה ועי' תוס' זבחים י"ב א' ד"ה לילה וכו' ובתוס' תמורה י' ב' סד"ה ואזדא וכו' וצע"ג בזה.

1 רב פפא אמר אפילו תימא מאורתא לילה אין מחוסר זמן - בריש מנחות דף ה. משמע דרב פפא ס"ל יש מחוסר זמן לבו ביום וצריך לחלק בין מחוסר זמן דהכא להתם:

2 לילה אין מחוסר זמן - וכן משמע בברייתא ובחגיגה דף ט: לרבי יוחנן וכן במנחות פרק שתי הלחם מנחות דף ק. ובנזיר יח: וביומא פרק אמר להם הממונה יומא דף כט::

תוספות על זבחים י״ב ע״א:י׳ » « תוספות על זבחים י״ב ע״א:ט״ו